אנדרה שוראקי, או תרגום המקרא לאור הביוגרפיה

לא נולדים מתרגמים. נעשים מתרגמים. מגיעים לכך בדרכים עקלקלות ומשונות, שבהן נשזרים הסיפור האישי וההיסטוריה הגדולה, נסיבות החיים ואהבה שאין לה שיעור למילים, לדיאלוג ולתקשורת בין בני אדם ובין עמים. אך איזה צירוף נסיבות מביא אדם לתרגם את כתבי היסוד של שלוש הדתות המונותאיסטיות הגדולות, לחתום על תרגום המקרא הנושא את שמו ולהעמיד נוסח צרפתי בן זמננו של הקוראן? אפשר לנסות להסביר זאת בדיעבד, לאחר שעיקר המפעל כבר הושלם. אוטוביוגרפיה רחבת יריעה, עזה כמוות אהבה (L’amour fort comme la mort, רוברט לאפון, 1990, 516 עמ׳), משלימה מבט ראשון לאחור על מסלול חיים רצוף תהפוכות. מבט זה הופיע בהקדמה למהדורה המחודשת של תרגום חובות הלבבות מאת בחיי אבן פקודה (דקלה דה ברובר, 1950/1972), ואחריו פרסם הסופר, כבר ב־1979, סיכום ראשון של דרכו בספר במה אני מאמין (Ce que je crois, גראסה).

מובן שהביוגרפיה אינה מסבירה הכול. אילו היה כך, רבים שחייהם עברו בין כמה תרבויות, לשונות ודתות, ושידעו אותן תהפוכות היסטוריות, היו מגיעים כביכול בהכרח להישגים דומים לאלה של אנדרה שוראקי. גישה ביוגרפית אמנם אינה יכולה לשמש ״הוכחה״ מדעית, אך היא יכולה לחשוף את הכוחות שעיצבו את דרכו, את נקודות השבר ושינויי הכיוון, ואת הרקע לבחירותיו ולמאמציו של אדם יוצא דופן זה, ״מי שעובר מבעד לחומות שבין הדתות״, כפי שכינה אותו אחד מידידיו.

כדי להבין את תרגומיו של אנדרה שוראקי במלואם ולעמוד על ערכם, יש להכיר בכך שהוא היה בעת ובעונה אחת משורר וחוקר, בעל קפדנות של משפטן ורוחניות של מיסטיקן. הוא למד בבית מדרש לרבנים והוכשר בחקר הלשון. הוא היה היסטוריון, איש מעשה ושטח, נוסע מתמיד בשירות הדיאלוג הבין־דתי ושגריר לא רשמי של התרבות היהודית ושל התחדשותה בישראל. בתוך שפע הפעילויות, המפגשים, ההרצאות והנסיעות הבלתי פוסקות, חש איש העט תמיד צורך לעצור ולהתבודד, להתמודד עם בדידותו של הדף הלבן ולהטיל על עצמו משמעת של ״פרישות״. תקופות ההתבודדות הללו היו פוריות, ובהן הבשילו נדבכיו של מפעל התרגום.

ואכן, המקומות שבהם נולד תרגום המקרא של שוראקי חשובים לא פחות מתקופות החיים הסוערות שבהן הבשיל. תחילה היו הילדות באלג׳יריה, המסעות הראשונים במדבר סהרה והשהות בנווה המדבר וארגלה (1940). אחר כך באה ההסתתרות הכפויה בהרים הקשים ובמעוזי המחתרת של הלואר העילית והארדש, באזור שבו הפרוטסטנטיות הייתה מושרשת היטב. שם, בין פעולה אחת של המחתרת לאחרת, תרגם את בחיי (1942–1945). ב־1954 שהה בתא במבדד הדומיניקני של סנט־בום, המוקדש למרים המגדלית ומשקיף על פרובאנס, ועבד שם על אחד מתרגומיו הראשונים למקרא, תהילים. לימים, בישראל, התבודד בבית ההארחה של המנזר הציסטרציאני בלטרון כדי להכין את מהדורת עולם המקרא (L’Univers biblique).

ומעל לכול, לאחר שהשתקע ב־1964 בביתו באבו תור בירושלים, הקפיד על שגרת כתיבה בדיו שחורה בחדר העבודה שלו. מבעד לחלון הרחב נשקפו השמיים העצומים וחומות העיר העתיקה של ירושלים, עיר מיסטית ויומיומית כאחת, על קו התפר שבין מערב למזרח. משולחן כתיבתו התבונן המתרגם בעיר של שלוש הדתות המונותאיסטיות, במגדלי הפעמונים של הכנסיות, בצריחי המסגדים ובכיפת הזהב של ״מסגד עומר״, המתנשאת מעל הכותל המערבי של מקדש הורדוס.

שלבי ההתגבשות

א. ילדות רב־לשונית

היכרות מגיל רך עם שלוש דתות הספר הגדולות ומתח בין שלוש זהויות — יהודית, אלג׳יראית וצרפתית — הם שהזינו את חייו ואת יצירתו של אנדרה שוראקי. הוא נולד ב־11 באוגוסט 1917, במרחק שלושה קילומטרים מן הים התיכון, בעיירה עין־טמושנט שבמערב אלג׳יריה, לא הרחק מאוראן. כבר מעריסתו ספג את מקצביהן של התרבויות שסבבו אותו, שלשונותיהן נשאו אותן: התרבות העברית והיהודית, התרבות הצרפתית והנוצרית, והתרבות הערבית והמוסלמית. בניגוד לטענתי בפתיחת המאמר, ״לא נולדים מתרגמים. נעשים מתרגמים״, אנדרה שוראקי ראה בייעודו דבר שהיה טבוע בו מלידה:

״נולדים מתרגמים כשם שנולדים משוררים. מעולם לא החלטתי להיות מתרגם. הייתי כזה מילדותי המוקדמת ביותר, בקרב האנשים שדיברו אליי או חינכו אותי בארבע או בחמש הלשונות ששימשו אותם. כך צויד מוחי ב׳שבב׳, אם לנקוט את לשונם של אנשי המחשבים, ששירת אותי כל חיי.״ (עזה כמוות אהבה, עמ׳ 459)

התנאים הלשוניים בעין־טמושנט היו אכן אידאליים לאוהבי לשונות. ברחוב ועם סבו וסבתו דיבר אנדרה ערבית. בבית הספר ועם הוריו, אחיו ואחיותיו דיבר צרפתית. עם אניטה, העוזרת הצעירה בבית, שוחח בספרדית. בבית הכנסת שלטו העברית והארמית בתפילה ובלימוד. אצל רבים שנולדו בסביבה רב־לשונית התוצאה בדרך כלל עגומה: שום לשון אינה באמת ״שפת אם״, והדיבור, ועל אחת כמה וכמה הכתיבה, נעשה לשון כלאיים, בליל של מילים וצורות ביטוי הנשאלות בלי משים, פעם מלשון אחת ופעם מאחרת. לבעלי כישרון, או אפילו לסקרנים בלבד, הרב־לשוניות היא עושר שלא ייאמן:

״אחד מבילויי האהובים היה לחפש התאמות בין מילים מאותה משפחה בלשונות שדיברו סביבי, עברית וערבית, צרפתית וספרדית […] כך החל להצטבר בזיכרוני, שהיה טוב ומסודר היטב, אוצר של מילים…״ (שם, עמ׳ 454)

הכלי היה אפוא בהישג יד, והלך והשתכלל עם הזמן. עדיין אין בו די להסביר את הייעוד, ובייחוד את המסע הרוחני שממנו נולדו תרגומיהם של שלושה ספרי קודש.

ב. גילוי המקרא

בראשית היה המקרא העברי, והיו צליליו ששמע בבית הכנסת ובתלמוד תורה מגיל שלוש. הוא חזר עליהם בעל פה עוד בטרם הבין את משמעותם. ואולם התחרות עם התרבות הצרפתית החילונית שהונחלה לו בבית הספר התיכון לא הייתה שווה. בר המצווה, שנחגגה בבית הכנסת הגדול של עין־טמושנט בקיץ 1929, ציינה את הקשר הרשמי האחרון של אנדרה שוראקי עם המסורת היהודית. הוא המשיך לצום ביום הכיפורים ולהימנע מאכילת לחם בפסח. מכל בחינה אחרת נעשה צרפתי קטן למופת. שיעורי הלשון והדקדוק הערביים בתיכון באוראן שמרו על זיקתו למזרח, אבל הוא נשבה בקסמה של ספרות המערב. בחופשות הקיץ קרא כל מה שנפל לידיו, סופרים ומשוררים, וחיבב במיוחד את הרומנטיקנים. אשר לאלוהים, הוא הועבר למחסן האביזרים.

המפגש הראשון שלו כאדם בוגר עם מקרא אבותיו התרחש בדרכים עקיפות… ונוצריות. בין שני שלבי בחינות הבגרות שלו, בקיץ 1934, נסע אנדרה שוראקי לצרפת כדי לעבור ניתוח בקרסול. הניתוח הקל במידת מה את המגבלה שנותרה ממחלת הפוליו שבה לקה בגיל שבע. את המרפאה שקיבלה אותו בקורבבואה ניהל ארגון צדקה פרוטסטנטי. שתי אחיות צעירות, שהתכוננו לשרת את אלוהים בשליחויות מיסיונריות באפריקה או באוקיאניה, הכירו לו את המקרא בתרגומו הפרוטסטנטי של לואי סגונד. הן ניהלו איתו שיחות ארוכות, ובהמשך גם התכתבות, על אלוהים ועל המציאות הרוחנית.

בנובמבר 1935 החל את לימודיו בפקולטה למשפטים שברחוב סופלו בפריז. במקביל חידש מי שעתיד היה לתרגם את הבשורות את שיחתו עם המבוגרת מבין שתי האחיות, איבון, אחייניתו של כומר פרוטסטנטי מחבל סוון. במשך כמעט שלוש שנים שוחחה איתו על אמונתה ופתחה לפניו את עומקם של חיי הרוח, מתוך תקווה שימיר את דתו לפרוטסטנטיות. באותה תקופה נהג אנדרה להצטרף לאחד ממוריו למשפטים למיסה של יום ראשון כדי לשמוע את נגן העוגב של נוטרדאם. אחרי הקונצרט היה נשאר לעיתים קרובות להתפלל בדממת אולם הכנסייה. האתאיזם שלו התערער מן היסוד, ובד בבד התגלתה לו תרבות שעד אז הכיר, לכל היותר, מן הספרים:

״הקתדרלות, הכנסיות, המוזיקה הדתית, האמנות הנוצרית, המנזרים […] איזה זעזוע היה זה לברברי הקטן שהייתי, שזה עתה יצא ממדבריות המושבה שבה גדל.״ (עמ׳ 126)

המפגש עם הכומר הפרוטסטנטי לואי דאלייר ביולי 1936 סימן נקודת מפנה. לראשונה פגש נוצרי שדיבר איתו על ייעודו המשיחי של עם ישראל וגינה בלשון חד־משמעית את האנטישמיות הנוצרית ואת התעמולה הנאצית, שהפכה מאז 1933 את היהודים למנודים. דאלייר הפנה אותו בחזרה לשורשיו. לאחר חוויית ״הארה״ בהרי האלפים הגבוהים בפברואר 1937, השתכנע אנדרה סופית ש״אלוהים קיים״. הוא גם הבין שהמקרא שקרא והגה בו בתרגום לצרפתית רחוק מן המקור העברי, והחליט ללמוד את מורשתו.

״הייתי יהודי, ולא ידעתי בבירור מה פירוש הדבר. העובדה שהיטלר ביקש לרדוף אותי, ואולי גם להרוג אותי בשל כך, הייתה ברורה, ולא היה בכוחי לשנותה. לכל הפחות יכולתי לברר מה עומד מאחורי הדבר הזה שאיים על עצם קיומי.״ (עמ׳ 157)

בפריז יצר אנדרה זאוי, חברו ללימודים בתיכון באוראן, קשר בינו לבין בית המדרש לרבנים של צרפת ונתן לו את שיעוריו הראשונים בעברית. שוראקי מעולם לא ביקש להיות רב, אך מעתה למד משפטים ויהדות במקביל, תחילה בפריז ואחר כך במחתרת. בין 1937 ל־1939 קיבל תואר ראשון ואחריו תעודת לימודים מתקדמים במשפטים. במקביל המשיך ללמוד עברית, מקרא ופרשנות מקרא אצל ז׳ורז׳ ויידה, ותלמוד וארמית אצל אברהם באק. הוא למד בבית המדרש לרבנים, בסורבון ובבית הספר ללימודים מתקדמים.

״לימודי המשפטים היו יקרים לי מאוד, משום שהנחילו לי את ההקפדה על בהירות בהבעת רעיונות. הלשונות השמיות שלימדו אותי מוריי בסורבון, בבית הספר המעשי ללימודים מתקדמים, ועוד יותר מכך בבית המדרש לרבנים של צרפת, פתחו את רוחי לתרבויות המזרח.״ (עזה כמוות אהבה, עמ׳ 454)

ג. שנות המלחמה

הסטודנט מצפון אפריקה בילה את כל חופשות הקיץ באלג׳יריה וחזר לצרפת מדי סתיו. כך נהג גם כשפרצה המלחמה, והמשיך ללמוד בבית המדרש לרבנים לאחר שזה הועתק תחילה לווישי ואחר כך לקלרמון־פראן. גילויו המחודש של המזרח, מתוך ניסיון החיים ומתוך הספרים, סייע ל״שיבתו ליהדות״. זו הייתה יהדות קרובה יותר לעולמם של העברים הקדמונים ושל המיסטיקנים בימי הביניים מאשר למסורת התלמודית, ואדיקות שמקומו של קיום הטקסים בה הצטמצם למינימום. השיבה הזאת לא ניתקה אותו מן התרבויות המונותאיסטיות האחרות. אהבתו לשתי צעירות קתוליות, תחילה למדלן, שאותה פגש בראשית 1938, ואחר כך לבת דודתה קולט, שמדלן הכירה לו בסוף 1939, העמיקה את היכרותו עם חיי הרוח התובעניים של האמונה הנוצרית, תורתה ועיקריה.

בראשית 1940 שהה כמה חודשים בסהרה, בנווה המדבר וארגלה, שם הוצב אחיו שארל בשירותו הצבאי. שוראקי הסכים ללמד צרפתית את הקאדי, השופט המוסלמי, בתמורה לשיעורי קוראן וערבית. שיעורים אלה הועילו לו כעבור חמש שנים, כשנבחן בפקולטה באלג׳יר לקבלת תעודה מתקדמת במשפט מוסלמי ובמנהגי האוכלוסייה המקומית. בנווה מדבר אחר, גרדאיה, ראה כיצד חיים זה לצד זה, למרות המתיחות, ח׳ארג׳ים, בני זרם באסלאם, ״האבות הלבנים״, מסדר מיסיונרים קתולי, וקהילה יהודית בת שלושת אלפים נפש. המפגש עם הקהילה נתן לו מושג כיצד אולי נראו חיי היומיום של יהודי המזרח המקראי בימי המשנה.

הוא חזר לצרפת במאי 1940 וכעבור חודש נאלץ להימלט מפריז, כשהוא מרכיב את קולט על אופניו. הוא חווה את ההפצצות הגרמניות באורליאן ושב לאלג׳יריה, שם נרשם בלשכת עורכי הדין של אוראן והחל להתמחות אצל אחד מראשיה. בדצמבר נשא לאישה את קולט, שבינתיים התגיירה. בעקבות החקיקה האנטי־יהודית וביטול צו כרמיה, ועוד לפני שמשטר וישי פרסם, ב־20 באוקטובר 1941, את ״תקנון היהודים״ שהדיר יהודים מרוב המקצועות, הקדים אנדרה להתפטר ביוני 1941. הוריו איבדו את רכושם.

באותה תקופה החל אנדרה, בעזרת הרב יצחק רוש, סגנו של רבה הראשי של אוראן, דוד אשכנזי (אביו של ליאון, שכונה מניטו), לתרגם את חובות הלבבות. זהו חיבור שנכתב בערבית בידי בחיי אבן פקודה, מגדולי ההוגים היהודים בספרד במאה האחת־עשרה. החיבור שופע פסוקי מקרא, ובתרגומו התמודד שוראקי לראשונה עם קשיי התרגום המקראי. לפני חוג קטן של אנשי רוח יהודים באוראן, שחוקי וישי הותירו ללא פרנסה, נשא את הרצאתו הפומבית הראשונה, ״כיצד לקרוא את המקרא?״. הוא היה בן עשרים וארבע. שאלות היסוד ורוב הנושאים שיעסיקו אותו בתרגומיו למקרא כבר ניכרו בהרצאה הזאת.

ב־20 ביוני 1942 הוטל חוק מפלה נוסף על יהודי צרפת. ביולי נערכו מעצרים וגירושים של יהודים ושל יוצאי אלזס מאוניברסיטת שטרסבורג, שהועתקה לקלרמון־פראן, וב־8 ביולי גורשו היהודים מן העיר. בית המדרש לרבנים פורק ורבים מאנשיו נפגעו. אנדרה וקולט מצאו מקלט בשומרז׳ה, ארבעה קילומטרים מלה שמבון־סור־ליניון. שם יצר קשר עם רשתות המחתרת שהחלו להתארגן ונעשה נציג ה־OSE, הארגון לסיוע לילדים יהודים, בלואר העילית ובארדש. במשך יותר משנתיים עבר מכפר לכפר כדי להסתיר ילדים ולהשיג מסמכים מזויפים לפליטים שהיו בסכנת גירוש. הוא ראה כיצד הכמרים והכפרים הפרוטסטנטיים הפגינו סולידריות הלכה למעשה, בשעה שבצרפת התנהל מצוד אחר יהודים.

מגיניו בלה שמבון מצאו למורו ז׳ורז׳ ויידה משרת הוראה ומקום לינה אצל אנשים ידידותיים, וכך התגורר במרחק קילומטרים ספורים מבני הזוג שוראקי. מדי יום הקדישו השניים כמה שעות לעיסוק המשותף שאהבו, המקרא ובחיי אבן פקודה. ויידה, מגדולי חוקרי ימי הביניים בני זמנו וחוקר מובהק של עברית וערבית, הכין ספר על התאולוג היהודי מימי הביניים שהעלה על נס את אהבת האל. הספר ראה אור ב־1956. שוראקי השלים את התרגום שהחל באוראן. חובות הלבבות ראה אור בתרגומו ב־1950, עם הקדמה מאת ויידה.

״ניגשתי לתרגם את חובות הלבבות מפני שבאותה תקופה, במקומות המסתור שלנו במחתרת, לא יכולתי לעסוק בשום עבודה אינטלקטואלית אחרת. החיבור מכיל קטעים רבים מן המקרא. היה עליי אפוא לגבש לעצמי את שאלות היסוד ואת שיטת העבודה לתרגום טקסטים מקראיים. בלי לדעת זאת, כבר יצאתי לדרך שהובילה לתרגום המקרא, הברית החדשה והקוראן. חיים שלמים בקושי הספיקו לי למפעל הזה.״ (עזה כמוות אהבה, עמ׳ 459)

אחרי בחיי אבן פקודה תרגם וביאר את הפואמה המיסטית כתר מלכות של שלמה אבן גבירול (Revue Thomiste, 1952. מהדורה מחודשת בהוצאת פטה מורגנה, 1996). אחר כך תרגם שניים מן הטקסטים המקראיים שהטביעו חותם עמוק במיוחד בתולדות הספרות ובחיי הרוח, שיר השירים (1951) ותהילים (1955). התרגומים זכו מיד לאהדת הקהל. הם היו צלולים, כתובים בצרפתית ספרותית וגמישה. בשלב זה עוד לא ביקש לטלטל את מוסכמות התרגום הקלאסי.

שנות ההתגבשות הללו, שנחרצו בהן צלקות המלחמה, מאפשרות לעקוב אחר התפתחותו האינטלקטואלית ומסעו הרוחני של אדם שחיבר בין הקפדנות והמשמעת הקרטזיאנית של החוקר ושל איש המשפט הצרפתי — הוא החזיק בתואר דוקטור ממלכתי מטעם הפקולטה למשפטים בפריז — לבין התנופה השירית והתובענות של המיסטיקנים. קובץ שיריו הראשון, שיר לנתנאל (Cantique pour Nathanaël), שראה אור ב־1957, משרטט לאחר קטל השואה את עלייתו של היחיד מן החושך ומן התהום אל האור, ואת פיוס האדם עם האדם, ״היכול לבוא רק מתוך פיוס האדם עם הישות שביסוד ההוויה״. בקובץ ניכרת תנופה לירית התואמת את דרכו האישית של נתנאל, הוא אנדרה־נתן שוראקי.

הוא נזהר מאידאולוגיות, התרחק מכיתתיות והתוודע למסורות רוחניות רבות, בלי לוותר מעולם על דבר מזהותו היהודית. אין תמה שלימים נמנה עם ראשוני הפעילים לקירוב בין יהודים לנוצרים ולקידום הדיאלוג הישראלי־ערבי, ואף נפגש עם נציגיהן של מסורות אמונה באסיה ובאפריקה. מעל לכול מתגלה כאן אדם שעבורו המקרא הוא ספר חי, המדבר אל ההווה ואל כל בני האדם. זהו גם ספר שאת סודותיו התאמץ לפענח בעזרת הכלים שרכש לשם כך, ובהם חקר הלשון, פרשנות המקרא ותולדות הדתות. הוא ניגש אליו מתוך אהבה ומתוך ביקורת מדעית גם יחד.

ד. בדרך לירושלים

בנובמבר 1947 מינה רנה קאסן, שאותו פגש שוראקי לאחר המלחמה, את אנדרה שוראקי לסגן המזכיר הכללי של כל ישראל חברים (כי״ח, Alliance israélite universelle). הוא כיהן בתפקיד עד 1952. כשאנדרה, שלא ראה את עצמו מתאים לעבודה מנהלית, ביקש להתפטר, יצר קאסן במיוחד בשבילו תפקיד של נציג קבוע של כי״ח. התפקיד אפשר לו להקדיש שישה חודשים בשנה לעבודתו המחקרית והספרותית, במקום מגורים לפי בחירתו.

בין 1950 ל־1957 שלחה כי״ח את שוראקי פעמים רבות לישראל, כדי להניח בה את היסודות לרשת בתי ספר ולוועדי תמיכה. מפגשו הראשון עם ירושלים, באוגוסט 1950, הותיר אותו נפעם. בהדרגה הבשיל בו הרצון להשתקע בישראל. את ההחלטה קיבל ב־1956 והוציא אותה לפועל ב־1958. את תפקיד הנציג הקבוע של כי״ח היה יכול למלא מבירתה של אותה מדינה יהודית שלה הקדיש ב־1948 את עבודת הדוקטור שלו.

והייתה גם אנט לוי, צעירה יהודייה ממוצא אלזסי שפגש בפריז כמה שנים קודם לכן, ושחלמה לחיות בישראל. את קיץ 1957 בילו יחד בקיבוץ בגליל. ב־1958 יצאו שניהם להינשא בירושלים, ולבסוף קבעו בה את ביתם לאחר כמה חודשי לימוד באולפן עקיבא ליד נתניה, שם למדו לדבר עברית מודרנית. המתרגם המקראי דיבר בהיסוס. היכרותו עם לשון הנביאים מן הספרים דווקא הכבידה עליו. ב־1961 קיבל אזרחות ישראלית ושמר גם על אזרחותו הצרפתית. בני הזוג רכשו לבסוף מגרש ברחוב עין רוגל בירושלים, במורד אבו תור, מול הגבול הירדני. ב־1964 נכנסו לבית שבנו שם, ובו התגוררו בעת כתיבת המאמר. חמשת ילדיהם, שנולדו בין 1959 ל־1968, השלימו את השתרשותם בישראל.

לתרגם את המקרא

בישראל חדלו המקרא, לשונו ונופיו להיות דבר המוכר מן הספרים בלבד, והיו למציאות חיה ומוחשית:

״קריאתי במקרא התחדשה בעקבות זאת. הבנתי טוב יותר טקסטים שכבר תרגמתי ושידעתי בעל פה, כאילו הוסר מעל עיניי מסך אטום. עיניי היטיבו להתמקד, מבטי התחדד וקריאתי נעשתה בהירה יותר.״ (עזה כמוות אהבה, עמ׳ 460)

כשז׳אק דשאנל הציע לו ב־1972 לתרגם את המקרא להוצאת דקלה דה ברובר, הסכים. עשרים ואחת שנה קודם לכן דחה הצעה דומה של ז׳אק מדול:

״הרגשתי שאני יכול לקבל את ההצעה. הבנתי שכל מה שעבר עליי, מאז נעוריי ואולי אף מילדותי, הכין אותי למפעל הזה, במודע או שלא במודע. הפרי שנשאתי בתוכי הבשיל, והגיעה העת לקטוף אותו.״ (עמ׳ 460)

״כך התכוננתי כל חיי למפעל הזה, והוא היה מוכן להיוולד. כל שנותר לי היה לגשת לעבודה ולהביאו לעולם.״ (עמ׳ 461)

בעשרים ושמונה חודשים, מ־10 באפריל 1972 עד 14 באוגוסט 1974, כתב אנדרה שוראקי בכתב ידו ובדיו שחורה את הטיוטה הראשונה לתרגומו המלא הראשון של שלושת חלקי המקרא העברי — תורה, נביאים וכתובים — ושל ארבע הבשורות, שלהן קרא Les Quatre Annonces (״ארבע ההכרזות״). לבדו, בתוך כשנתיים, תרגם טקסטים שהתגבשו במזרח במשך יותר מאלף שנה ועיצבו את התודעה היהודית־נוצרית של המערב. הוא הדגיש את אחדותם העמוקה, בין היתר באמצעות תרגום עקבי של אוצר המילים השמי המשותף להם.

״תרגום המקרא העברי, כפי שאמרתי, לא היה החלטה שקיבלתי במתכוון. המפעל כפה את עצמו עליי, וכשהגיעה השעה פרץ התרגום מקולמוסי במשך עשרים ושמונה החודשים שבהם כתבתי את הטיוטה הראשונה, כמו באקסטזה.״ (עמ׳ 463)

לאחר שהוקלדו במכונת כתיבה, בתקופה שבה המחשב האישי עדיין לא היה מוכר, נשלחו כתבי היד המוקלדים למומחים שעברו עליהם, העירו הערות ומתחו ביקורת. שוראקי שב ועיבד את הטקסט, שלח אותו למומחים נוספים ושוב תיקן אותו. הנוסח הראשון של תרגומו למקרא העברי ולברית החדשה ראה אור ב־26 כרכים בין 1974 ל־1977. הטקסט פורסם כמות שהוא, ללא פירוש, בחלוקה לכרכים, לפרקים ולפסוקים לפי נוסח המסורה. שמות הספרים שבו לשמות המקובלים במסורת העברית: ספר בראשית נקרא Entête (״בראש״, Beréchit), ספר שמות נקרא Les Noms (״השמות״, Chemoth), וכך הלאה.

במקביל פרסם ב־1978 את חיי היומיום של אנשי המקרא (Vie quotidienne des hommes de la Bible), עיבוד והשלמה לספר שראה אור ב־1971, חיי היומיום של העברים בימי המקרא. ראו גם משה (הוצאת לה רושה, 1995), שזכה בפרס הים התיכון. בספרו במה אני מאמין, שראה אור ב־1979 בסדרה של הוצאת גראסה, ניסח את עיקרי אמונתו וסקר בקצרה את ארבעת השלבים המרכזיים בהבשלת מפעל חייו:

״התשוקה לתרגם אחזה בי בילדותי, בבית הכנסת שלנו בעין־טמושנט, כשניסיתי לחדור למשמעות המקרא העברי והתפילות שלנו בעזרת מהדורות דו־לשוניות. בנעוריי, לתרגם פירושו היה להבין לעומק את מורשת האבות שהוריי השתדלו להנחיל לי. אחר כך בא הזמן שבו השוויתי בין מה שהבנתי מן הטקסט לבין מה שנאמר בתרגומים. לעצמי ביקשתי להשיב למילים את משמעותן ולמקצבים את ההרמוניה שלהם, כפי שהדהדו בראשי, ראשו של עברי שספג את התרבות הצרפתית עד עומק הווייתו. כך נולדו תרגומיי לחובות הלבבות של בחיי, לשיר השירים ולתהילים. ייעודי כמתרגם היה כנראה נעצר שם אלמלא באתי להשתקע בירושלים. עכשיו יכול היה מפעל תרגום המקרא להתממש, מפני שהייתה אדמה תחת רגליי, אדמת הנביאים והשליחים, ויכולתי לשוחח עם המקרא בלשון שבה נכתב.״ (במה אני מאמין, עמ׳ 248–249)

ייעודו של אנדרה שוראקי היה אפוא פרי התפתחות איטית, היריון בן ארבעים שנה שהגיע להבשלה לאחר ״מהפכה״ בהווייתו. ככל שהתקדם במסעו, קיבלה מלאכת התרגום תפקידים שונים. זה היה חיפוש רוחני, וגם חיפוש זהות של אדם שצמח במושבה ואינו שייך למקום אחד. שורשיו נטועים בעת ובעונה אחת בשלוש יבשות — אפריקה, אירופה ואסיה — ושום יבשת אינה ״מולדתו״ במלוא מובן המילה:

״אי־הנוחות הכרוכה בהשתייכותי לשלוש סביבות שונות כל כך, אלג׳יריה המוסלמית, צרפת הנוצרית וישראל, הגבירה בי את הצורך בחיפוש אחר זהותי. מעבר לזהותי שלי, חיפשתי את זהותו של האדם כולו, של האדם העירום ושל הישות שעליה מושתת קיומו.״ (עזה כמוות אהבה, עמ׳ 456)

המפגש בין הכלי שעמד לרשותו, הרב־לשוניות, לבין חיפוש הזהות והרוח שנולד מתוך נסיבות חייו ומתוך ההיסטוריה, הוליד קריאה המתחדשת שוב ושוב בכתבי היסוד של שלוש הדתות הגדולות. אנדרה שוראקי לא חדל להיפגש עם שלושת עולמות האמונה האלה, ומתוך ההיכרות הממושכת איתם צמח יום אחד תרגום שהיה לגולת הכותרת של דרכו. גם את התרגום הזה שב והתחיל מחדש, כדי להתחקות אחר פיתולי החיים והמחשבה, שאינם חדלים להפתיע ולטלטל…

אבל זה כבר סיפור אחר.

פרנסין קאופמן